top of page

מה אחרי למה לא התלוננתי? ועדות אמת עממיות לאלימות נגד נשים



מאיה רומן

22 נובמבר 2018 | משך הקריאה: 8 דקות


הפופולריות של #metoo לצד התחייה הפמיניסטית של השנים האחרונות הובילה לחשיפה מחודשת של הבעיות הרבות הקיימות בנוגע לטיפול באלימות מינית ומגדרית בישראל ובכלל. לצד החשיבות שבהעלאת הנושא, קולות רבים תהו ותוהים, מה הלאה? האם יש דרך לפתור בעיה כה רחבה? האם ישנן אלטרנטיבות להסתמכות על המערכת הפלילית והמשפטית הקיימת שמכזיבה נשים פעם אחר פעם? הפעילה הפמיניסטית ג׳סיקה נבו, חושבת שכן: וועדות אמת עממיות לטיפול באלימות מינית. היא שואבת השראה מוועדות האמת בדרום אפריקה, בדרום אמריקה ובאזורי סכסוך נוספים ומשיקה ביום ראשון, יום המאבק באלימות נגד נשים, את היוזמה החדשה שיכולה להוות נקודת מפנה רדיקלית בדרך בה אנו מטפלות באלימות מינית.

אחת השאלות שעולות שוב ושוב עם כל חשיפה של פרשיית הטרדות מיניות או אלימות מינית היא מה הלאה? לעצם חשיפת מעשי האלימות לה אנו עדות בתקופה האחרונה משמעות רבה אבל נראה ששינוי משמעותי דורש משהו מעבר לחשיפה והעלאת מודעות. דרך התמודדות חדשה.

נראה שלב הבעיה טמון בכך שהאמון של נשים במערכת הפלילית, המשפטית והמדינית אינו קיים, ובצדק. חלק מהמעשים שנחשפים ברשת ובתקשורת אינם נחשבים פליליים, חלקם ״התיישנו״ ולא יכולים להגיע לבית משפט. נשים שיכולות להתלונן, בוחרות שלא לעשות זאת עקב פחד מהתמודדות עם המערכת המשטרתית, אלו שעושות זאת חוות חוויות קשות ובמקרים רבים התיקים שלהן נסגרים עקב ״חוסר עניין לציבור״. מעט התיקים שמגיעים לבית הדין לא מובילים להרשעות בעלות כוח הרתעה. לצד כל אלה, עולה השאלה האם אסירתם של העבריינים היא התשובה שאנו זקוקות למגפת התקיפות, ההטרדות, האונס, הרצח וכל צורות של אלימות של גברים נגד נשים?

הפעילה הפמיניסטית הותיקה והסוציולוגית ג׳סיקה נבו שחוקרת מודלים של צדק עצמאי וטרנספורמטיבי, חושבת שמצאה פתרון, וועדות אמת עממיות, אותן היא משיקה בשיתוף עם מספר ארגונים ונשים פמיניסטיות, ביניהן ״פוליטיקלי קוראת״, ביום ראשון הקרוב, יום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים (25.11.2018). בראיון אקסקלוסיבי עם ״פוליטיקלי קוראת״ היא מספרת על ההשראה ליוזמה ומזמינה אתכן לקחת בה חלק מההתחלה.


איך התחלת לחשוב על וועדות אמת עממיות כפתרון לבעיה של אלימות מגדרית ובכלל?

״אני מארגנטינה במקור. היגרתי ארצה לפני ארבעים שנה. ההחלטה הסופית שלי לעזוב הייתה קשורה לדיקטטורה הצבאית שהייתה שם שכללה פחד, טרור, אנשים שנעלמו ונרצחו כולל אנשים מהמשפחה שלנו. הגעתי והייתי "טאבולה ראסה" בכל הקשור לסכסוך, לבעיות החברתיות בארץ ובנוגע לנשים. הייתי בעיוורון מוחלט ולא ידעתי כלום.

במקרה התגלגלתי להרצאה במה שנקרא אז ״התנועה הפמיניסטית״ בתל אביב. הכל צמח משם. הלכתי להרצאה וכל האסימונים נפלו ואז אמרו לנו שאפשר להתנדב במרכז הסיוע הסמוך. התנדבתי ומאז כל הפרספקטיבה הביקורתית שלי קשורה לפמיניזם. עברתי לחיפה וניהלתי את מרכז הסיוע שם. אחרי כמה שנים, ביחד עם ״אישה לאישה״ העלינו קמפיין ביום האישה, ה-8 במרץ 1990, שהתמקד באלימות נגד נשים בשם ״מבצע בת אדם״.

באותה תקופה לא היה עדיין את ה-25 בנובמבר כיום בינלאומי לציון המאבק, עשינו קמפיין שכלל בעיקר איסוף של כמה נתונים ופרסמנו את מספר הטלפון של מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית. מצאנו את עצמנו מוצפות בנשים מוכות שפנו אלינו כי לא היה אז שום מענה טלפוני שיעזור להן. היו רק 3 מקלטים לנשים מוכות ברחבי הארץ. היה ברור שכל הנשים האלו לא קיבלו מענה. אז ערכנו פגישת חירום והבאנו את האחראית על הרווחה מעיריית חיפה, יעל סמואל, יחד עם מנהלת שירות נשים ונערות של משרד הרווחה, עדה פליאל טרוסמן, שהתמקדה בנושא הטיפול בנשים ונערות, התארגנו והקמנו את קו החירום. בהמשך הקמנו את מקלט החירום הראשון בארץ.

כל הזמן הזה התחוור לי שמערכת האכיפה לא עובדת כראוי בהקשר הזה. נשים לא פונות למשטרה וכשהן כן פונות תיקים נסגרים מחוסר עניין לציבור. חיפשתי אלטרנטיבות ומתוך החיפוש הזה נסעתי לארה״ב. זכיתי במלגה של קרן פולברייט לאנשי מקצוע. כדי לקבל את המלגה כתבתי שאני מתעניינת בפיתוח מדיניות חדשה בנוגע לאלימות נגד נשים אבל לא ידעתי מה אני מחפשת. בעקבות הנסיעה נחשפתי למספר מקורות השראה.

נסעתי אחרי קיומה של ועדת אמת ופיוס בדרום אפריקה ב-1995. הועדה יצרה מרחב אלטרנטיבי לבתי משפט, מתוך ההבנה שאי אפשר להעמיד לדין את כל הפושעים, גם כי היה מדובר במספרים מאוד גדולים של אנשים וגם כי במשך חמישים שנה היו אנשים שותפים לאפרטהייד בצורות שונות מאוד. המרחב הזה אפשר לקורבנות ששרדו ולמשפחות של הנרצחים ובדרום אפריקה פעם ראשונה לקבל הכרה בפשעים נגדם. לפוגעים נאמר שאם ישכנעו את הוועדה שהם דוברי אמת ושפשעיהם בוצעו מתוך מניעים פוליטיים, מערכתיים, אז הם יקבלו חנינה. זו הייתה הפעם הראשונה בה נוצרה דרך חדשה לעשות צדק. הועדה שברה את ההכחשה שהתקיימה עד אז בנוגע לפשעים שבוצעו."

איך בעצם מתנהלות ועדות אמת כאלו?

"אין מודל אחד. בעצם ועדת האמת הראשונה התקיימה בארגנטינה אבל לא קראו לה אז ועדת אמת כי השפה הזאת לא הייתה קיימת. קראו לה ״ועדה לאומית בנוגע לנעלמים״ וזו הייתה הפעם הראשונה שבה נעשה הליך של צדק שהתנהל במקביל למערכת המשפט.

ועדות האמת הפורמליות התנהלו תמיד בהקשר של שינוי פוליטי. הן הגיעו מתוך החלטה ממשלתית כי הן באו לתת מענה לשינוי גדול כמו סיום האפרטהייד. נגמרה הדיקטטורה ועכשיו המדינה הולכת להפוך לדמוקרטית. השלטון הקודם מסכים ופורש, יש בחירות ולשלטון החדש יש סמכות לנהל את המעבר. בדרום אפריקה זה היה מנדלה שכתב חוקה ועשה מיפוי של למי לתת פיצויים וכו'. כדי לנהל את הנושא הזה היה צורך במסד נתונים שיתעד את הפגיעות השונות. ועדות האמת היו מנגנון שסיפק את הנתונים הללו."

מה היתרון של ועדות אמת אל מול מערכת המשפט הקיימת?

"המערכת הפלילית הרגילה מבוססת על צדק גמולי. הרעיון הוא שבן אדם שעשה עבירה מקבל עונש ומי שמחליט על העונש הזה זו המדינה. הנפגע הוא רק העד למעשה. בנוסף, צדק גמולי הופך את הפשיעה לתופעה פרטנית – בן אדם אחד עושה משהו למישהו אחר ונענש על כך. כתגובה לסוג הצדק הזה התפתח סוג אחר של צדק, צדק מאחה. צדק מאחה הוא חלופה לצדק גמולי אך הוא יכול להתקיים גם לצידו. הוא שם את הדגש על הנפגעת ועל הבנה של התופעה הכוללת שמובילה לפשיעה.

ההבנה הכוללת הזו חשובה. אנחנו הרבה פעמים מדברות על פשעים שמתרחשים ברמה של הפרט, על האישה הספציפית והפוגע הספציפי. אבל לי חשוב להבהיר שפשעים נגד נשים הם תופעה פוליטית כוללת, הם ברמה שדורשת התייחסות של בית דין בינלאומי.

ועדות אמת גם מאתגרות את השיח הטיפולי המסורתי. במקום להתייחס לכל אישה או נפגעת באופן אינדיבידואלי, הן מעודדות אימוץ של שיח פוליטי ומציעות ״טיפול פוליטי״ קולקטיבי.

חשוב לציין כי חלק מההתנגדויות שעולות לרעיון של ועדות אמת שמבוססות על צדק מאחה הן שצדק מאחה בא במקום הענשה, שזה לא כך. בנוסף, אנחנו יודעות שרוב הנשים שנפגעות בכלל לא התלוננו. בחלק מהמקרים מדובר על פגיעות שהתרחשו לפני שלושים שנה, למשל כמו במקרה של דן מרגלית. צדק מאחה לא פוגע בהן כלל כי להן אין אפשרות לפנות לצדק גמולי עקב ההתיישנות."

אז ועדות אמת מבוססות על צדק מאחה?

"לא בהכרח. ועדות אמת מבוססות על הרעיון של ״צדק מעברי": סך כל המנגנונים, גם משפטיים קלאסיים וגם לא, כלומר הוא כולל גם צדק גמולי וגם צדק מאחה, שקהילות וממשלות עושות על מנת לאפשר מעבר פוליטי.

צדק מעברי יכול לכלול גם צדק גמולי אבל לצידו הוא כולל כלים חדשים של צדק מאחה שלא היו קודם לכן, כמו ועדות אמת והתנצלויות פומביות, כמו הקמת מוזאונים שמוקדשים לפשעים שנשכחו, או הקמת פסל לזכר הנרצחים בקמבודיה. סוג כזה של צדק שם דגש על זכרון מסוג אחר של הדברים שהושתקו."

אז ״צדק מעברי״ יכול להתקיים רק אחרי שינוי פוליטי משמעותי?

"לא בהכרח. בזמן שלמדתי על ״צדק מעברי״, התחלתי להתעסק בסכסוך בארץ. התקופה הייתה אמצעה האינתיפאדה וידעתי שאי אפשר לדבר על ״צדק מעברי״ כי מדי יום התרחשו פיגועים, היינו בעיצומו של הדבר. אז התחלתי לתהות אם יש מקומות שבהם מדברים על צדק ״טרום-מעברי״. באותה תקופה הוקם ארגון ״זוכרות״ שזה מה שהן עשו ועושות למעשה, מתעדות, שמות שלטים על כפרים שנהרסו, מכינות את השטח ל״צדק מעברי״ לכשיגיע.

התחלתי להבין שבהרבה מקומות בעולם אנשים עושים דברים במצבים של טרום מעבר. אפילו במצבים כשנראה שאין סיכוי שיהיה שינוי פוליטי. למשל בקנדה, ניו זילנד ואוסטרליה, נעשה שימוש בכלי הזה ביחס לאבוריג׳ינים. לקחו את אותו מודל והשתמשו בו כדי להעמיד את משרד הרווחה לבירור על מה שהיה. אנשים נתנו עדויות וראש הממשלה התנצל פומבית, בכה, היה טיהור ציבורי. אני רואה שמשהו דומה יכול לקרות פה בנוגע לפרשת חטיפת ילדי תימן. אחרי 3 ועדות חקירה ממשלתיות שניסו להכחיש ולהשתיק. הדור החדש מדברים באותה שפה של צדק מעברי ובאמת, כמעט בכל המקומות בעולם שבהם מתמודדים עם חטיפת ילדים משתמשים בכלים של צדק מעברי.

כל ההתעמקות בצורות האלו של צדק אלטרנטיבי הבהירו לי שיש חלופות לדרך המקובלת לעשות צדק. במקביל, התחלתי לחקור בתי משפט אלטרנטיביים שהתעסקו באלימות נגד נשים ומצאתי הרבה."

כמו איזה?

"למשל, בשנת 1976 בבריסל התקיים אירוע בינלאומי בהובלה של דיאנה ראסל, חוקרת פמיניסטית שהייתה בין הראשונות שכתבו על גילוי עריות והטרדה מינית. באו לשם נשים מכל העולם ונתנו עדות על אלימות נגד נשים. זה היה אירוע חד פעמי שלא הצליח לייצר מסורת. המקרה שהכי עיצב את המחשבה שלי בנושא היה בית המשפט האלטרנטיבי שהתקיים בשנת 2000 ביפן בנוגע ל״נשות נחמה״, אותן נשים שהוכרחו לשכב עם חיילים בבסיסים צבאיים יפנים. מדובר בפשע מזוויע שהתבצע ב-1945 ו-55 שנים אחר כך, הוא ביעבע מלמטה. הנשים ובני משפחותיהן דרשו הכרה.

זה מה שרלוונטי לכל הפגיעות האלו. לא משנה כמה שנים ייעברו, אם פצע לא מקבל מענה הוא ייכנס בכל סדק שהוא יוכל. היה צורך במענה והיה משפט והנשים האלה נתנו עדות על מה שנעשה להן. בסופו של דבר, ממשלת יפן התנצלה. מה שיוצא דופן הוא ששם הועדות לא הגיעו מהממשלה אלא מתוך לחץ ציבורי שדרש התנצלות ובהמשך גם פיצויים. זה מנגנון עממי אזרחי שבא מלמטה ומאתגר את השיטה שמתעלמת ממנו והוא זה שיכול להוביל לשינוי משמעותי."

מתי נולד הרעיון ליישם את הרעיון הזה על אלימות של גברים נגד נשים בארץ?

"בעקבות כל מה שלמדתי בארה״ב, ליוויתי אישה מארה״ב שעברה פגיעה מינית בישראל והתגלגלה אליי. היא רצתה לחזור לישראל, להפגש עם הפוגע, להתעמת איתו, לצלם אותו ולעשות מזה סרט. אז למדנו על צדק מאחה ועברתי הכשרה מאוד קצרה של הנחיית מפגשי פוגע-נפגע. חזרתי ארצה, וליוויתי אותה בתהליך. בהמשך, החלטתי להתעמת בצורה דומה עם הפוגע שפגע בי ולמעשה הנחיתי את עצמי בתהליך צדק מאחה שכזה.

ב-2013, הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו קצת יותר גדול. הזמנתי את איריס שטרן לוי ויחד ארגנו שני מפגשים בשם ״נשים מדברות תקיפה מינית״. בנינו פאנל של שומעות שכלל את אורית קמיר והנרייטה דאהן כאלב שנתנו תוקף לעדויות.

למפגש הראשון הגיעו שישים נשים. שלוש נשים נתנו עדות באירוע הראשון ושלוש נוספות באירוע השני. זו הייתה התחלה אבל הקרקע עוד לא הייתה בשלה".

אז למה עכשיו?

"עכשיו אחרי #metoo ולמה לא התלוננתי? אני מרגישה שהזמן הגיע".

איך ועדות אמת עממיות עונות על הבעיות שהגל הפמיניסטי הנוכחי הציף?

"בבסיסן, הן מייצרות מרחב אלטרנטיבי למי שמעוניינת לתת עדות במרחב ציבורי. כי למרות האחוזים הגדולים של נשים שלא התלוננו, כמה שלפעמים חקירה במשטרה או בבית משפט גרועה, יש לה משמעות כי יש מישהו ששומע את הסיפור שלך. עדות מקבלת תוקף מעצם זה שמישהו שומע אותה ומאמין לה.

זה יהיה הדבר הבסיסי, קיום אירועים פומביים שנותנים אפשרות לנפגעות להעיד. אם יהיו נשים שיהיו מעוניינות שוועדת האמת העממית תזמן את הפוגע, ככה עשו בועדות האמת של הדיור הציבורי, אז אפשר לעשות זאת. אפשר לכונן מפגש פוגע-נפגע בחלל בטוח ויכול להיות שיהיו גברים שיהיו מוכנים לקחת אחריות. יכול להיות שפוגע אחד ייקח אחריות אינדיבידואלית אבל הרעיון הוא שהקהילה, במובן הרחב, היא זו שצריכה לתת דין וחשבון על מה שקרה.

בנוסף, ההתמקדות במקרים אינדיבידואליים ובהפרדה בין סוגים שונים של אלימות נגד נשים מובילים גם לכך שכל ביטוי של אלימות של גברים נגד נשים מטופל על ידי מחלקה אחרת ברווחה או בעירייה. גם בתנועה הפמיניסטית יש המון גורמים שונים; מקלטים, מרכזי סיוע… אין פלטפורמה אחת שמאחדת את כל מקרי האלימות; רצח, אונס והטרדה. החלוקה הזו עוזרת לממסד האחראי לא לטפל בבעיה המהותית אלא להגיד ׳אוי, צריך עוד מקלט לנשים׳ ולעשות עוד מאותו דבר.

אז הרעיון הוא לאחד את הצורות השונות של אלימות גברית נגד נשים. כי תמיד הדגש הוא על גבר אחד שמכה וכשזה המצב אי אפשר לראות מה זה קשור לחברה. אבל יש פה סוג של מצב חירום".

האם אפשר להתמודד עם מצב חירום שכזה בלי היכולת להעניש אף אחד?

"אנחנו יודעות שפעמים רבות הצרכים של נפגעות הם שהפוגע ייקח אחריות ויודה בדברים, גם אם הוא לא יישב בכלא. מעבר לזה, לפעמים התחלה של תהליך מלמטה יכול להוביל למשהו יותר משמעותי. זה דוחף תהליכים רשמיים וזה נותן תוקף.

בין הצדק הגמולי הטהור שמתקיים היום לבין צדק מאחה טהור, יש כל מיני אפשרויות שחלק מהן מתקיימות היום. למשל, במערכת של עבריינות נוער, יש תכנית של צדק מאחה שלא פוטרת את העבריין מעונש אבל שלצד העונשים הפליליים כוללת תהליך של הודאה בפגיעה וקבלת אחריות. יש מקום לשילוב".

מי ינהלו את הועדה הזו?

"ב-2019 תוקם הישות הזו שצומחת לגמרי מלמטה, הרעיון הוא להתחבר כמה שיותר לדברים קיימים, לא להמציא ולא להיות בניתוק. בחיפה זה יהיה יחד עם ״אישה לאישה״, ואני מקווה שעם מרכז הסיוע וקיאן. אני והקולגות שלי הן המנוע אבל הרעיון הוא שבכל מקום הדברים יתנהלו אחרת. אין מודל אחד, לא הולכת להיות ועדה עממית אחת, יש את הקונספט והמנוע ומשם הדברים ייצמחו.

היוזמה שלנו, המרכז לצדק טרנספורמטיבי, תציע משאבים ליוזמות שייצמחו בקהילות שונות, כגון קמפוסים, מקומות עבודה, קהילות וכל ארגון.

חשוב להזכיר שיש שותפות רבות לגיבוש הרעיון וקידום היוזמה הזו, ביניהן, ליאת רוזנברג, דנה סלמון, חנה ספרן, מיכל זק, מורן בריר, צמרת הרשקו, ענבר כהן, עינת ויצמן ועוד.

פרופסור אווה אילוז, סוציולוגית ופילוסופית, יועצת ומלווה את היוזמה ותכהן כיו״ר של האירוע הפומבי הארצי. היה לי חשוב לבחור דמות של סופרת, שמציעה גישה אמפתית מעבר לשיח הטיפולי או המשפטי. גם בארגנטינה מי שעמד בראשות הוועדה היה הסופר ארנסטו סבטו. ״

מה יהיה השלב הראשון של הועדות?

"אחרי שנרתום כמה שיותר נשים, נערוך אירוע פומבי ראשון שיכלול חוקרות, אקטיביסטיות ונפגעות, ללא חלוקה, הרי גם החלוקה הזו היא מלאכותית. באירוע הזה נוכל לרכז את כל מה שאנחנו יודעות בנוגע לבעיה. נמפה את הדרכים האלטרנטיביות הקיימות לעשיית צדק בנושא של פגיעה מינית. אחר כך יהיו סדנאות כדי להוביל תהליך שיתופי שבמהלכו נעצב את ועדת האמת העממית הזו. מדובר בעצם באירוע של 50-100 איש שיחד ייבנו את המהות.

היום, יום המאבק באלימות נגד נשים, אנחנו משיקות את הפרויקט בקמפיין רשת. אנו רוצות להזמין פעילות/שורדות/ארגונים וכל קהילה שמעונינת להתחבר ולשקול להקים "ועדת אמת עממית" לפנות אלינו. היוזמה הארצית תציע לכל התארגנות מקומית – של ארגון או קהילה, הכשרה וליווי בתמיכה בנותנות עדויות, בתיעוד ומחקר ובגביית עדויות.

בנוסף, נשמח למצטרפות לועדת ההיגוי הארצית שייעזרו להמשיך ולעצב את הפרוייקט.

מידע שוטף יתפרסם בפוליטיקלי קוראת.

Comments


bottom of page