top of page

על המפגש שיזמתי עם הפוגע לאחר 25 שנה ועל בתי דין משלנו


השבוע התפרסמו ההמלצות של ועדת ברלינר (ינואר 2020), ועדה שבחנה את הטיפול בנפגעות אלימות מינית לאורך ההליך המשפטי בדגש על ההליך הפלילי. ההמלצות העיקריות של הועדה כללו הקמת נציבות נפגעי עבירה, מינוי מלווה קבוע לאורך כל ההליך הפלילי, הקמת מרכזים ייעודיים למתלוננים בגירים בעבירות מין (בדומה למרכזי ההגנה לקטינים) ופיתוח הליכי צדק מאחה.

כל אלו הן כמובן המלצות ראויות ונחוצות על מנת להתמודד עם כשלי המערכת, בבואה לטפל בתלונות על עבירות מין, כשלים המוכרים לנו משלל סיפורים, כגון: התעלמות מנפגעות העבירה בשל היותנו רק "עדות" במה שקרה לנו ולא חלק מההליך וכן התייחסות


לאלימות מינית בשפה משפטית שלא בהכרח רלוונטית לעבירות – שמתרחשות לרוב במרחבים בהם הפוגע והנפגע.ת מכירים זה את זו. מרחבי הזוגיות והמשפחה הן הזירות העיקריות בהן מתרחשת פגיעה וכשההליך המשפטי מתייחס לעבירות מין בשפה וסדרי דין של שוד, או כל פשע פלילי אחר, קיימת אי התאמה ברורה.


פגיעות מיניות הינן עבירות בתחום של "פשעי שנאה" מאחר והמניע שלהן הוא פוליטי. לפשע פוליטי אין מקום בבית המשפט הפלילי, במתכונתו הקיימת.


ההמלצות של ועדת ברלינר חשובות, כמובן. כפעילות פמיניסטיות יכולנו לכתוב ולדקלם אותן, כפי שאכן נעשה בארבעים השנים האחרונות, כשהחשיבה הפמיניסטית חשפה בפנינו עד כמה האישי הוא הפוליטי – ולהפך. אנו יודעות שבהיעדר מנגנון אחר, חשוב לעשות תיקונים קוסמטיים למצב הנוכחי, בו נפגעות לא מגיעות לסיום הליך פלילי בשל החסמים הידועים: חוק ההתיישנות, סגירת תיקים בשל חוסר ראיות או חוסר עניין לציבור וטראומת החקירה. עם זאת, אנו גם יודעות שאין היגיון בפנייה למערכת אנדרוצנטרית ופטריארכלית – המשטרה ובתי המשפט – על מנת לטפל בבעיה שנוצרה באותה מערכת בדיוק. או כפי שאומר המשפט העממי: "כיצד אפנה לשופט אם הוא עצמו התליין?"


בכל זאת, היה משהו חדש בהמלצות הוועדה: הנושא של פיתוח הליכים של "צדק מאחה" בעבירות מין, כפעולה משלימה להליך הפלילי. ואכן, שווה לעצור רגע ולדבר על צדק מאחה.


לפני 17 שנה יצרתי קשר עם אדם שפגע בי 25 שנה לפני. החלטתי להתמודד עם האירוע, שהתרחש בסוף שנות השבעים. לשם כך יצרתי קשר עם מ' (שמו המלא חקוק בזיכרוני). המאמר המקורי התפרסם ב2011 בדף מידע של אשה לאשה שנשלח בדואר.

ברבות השנים ובראייה לאחור, ברור לי שמדובר באירוע של התנהגות מינית בלתי הולמת אותה הפעיל כלפיי מ' לסיפוק צרכיו המיניים כגבר בוגר. ברור לי גם שהתנהגותו המינית הבלתי הולמת של מ' התאפשרה בשל היותי בסוף גיל ההתבגרות ותמימה כמו בתקופת טרום-טרום גיל ההתבגרות, בשל היותי באמצעה של טראומת הגירה שלא מרצון, בשל פער הגילאים בינינו (גילו כפול מגילי), מיומנויותיו המתוחכמות בתמרון נפש האדם (היותו פסיכולוג) ובשל היותו המעסיק הזעיר שלי (הייתי הבייביסיטר של בנותיו הפעוטות). ומי חשב אז על "יחסי סמכות" לא הולמים?

המאמר המקורי מדף המידע של אישה לאישה

מדוע לפנות אל מ' 25 שנה לאחר קרות המעשה הפוגע?

כל השנים הללו חיפשתי חלופה רלוונטית שאפשר לי להתמודד עם מעשיו של מ' ועם ההשלכות שמעשיו יצרו. המפגש שלי עם פרדיגמת "צדק מאחה": חשיבה חלופית לתפיסה האדוורסרית במשפט (אשר דוגלת במציאת פיתרון אחד ויחיד למעשיהם של פוגעים / פושעים בדרך של ענישה פלילית) היא זו שהניעה את העלילה.

הפרדיגמה של "צדק מאחה" מקבלת את ההבנה כי כל פגיעה יוצרת סדרי עדיפויות שונים וחדשים בניהול הצרכים בקרב הנפגעים וכי חיוני לתת להם מענה על מנת לאפשר החלמה אישית וקהילתית.

מעשים פוגעניים דוגמת המקרה אותו חוויתי – התנהגות מינית בלתי הולמת שהיה בכוחה לעצב את אישיותי ונשיותי – יוצרים צלקות בחייהם של הרבה אנשים ופוצעים הרבה מערכות יחסים בחיי הנפגעות, משפחותיהן, הקהילה הרחבה שלהן וכן בקרב המעגל המשפחתי והחברתי של הפוגע. במקרים מסוימים (ראו מקרה נשיא המדינה לשעבר משה קצב), מעגלים אלה כוללים גם את החברה כולה.

תנועת "צדק מאחה" התגבשה כמודל חלופי למשפט הפלילי בעיקר בניו זילנד, אוסטרליה וצפון אמריקה. בשנת 2003 השלמתי הכשרה כמגשרת למפגשים מסוג זה על פי המודל שפותח ב Fresno California. חיזוק נוסף קיבלתי לאחר שליוויתי אישה מחו"ל שתכננה להיפגש עם מי שאנס אותה בזמן שגרה בישראל. היא בחרה לצלם ולהקליט בסתר את פגישתם וכן את הכחשתו של האנס למה שאירע באותו לילה. את תיעוד המפגש היא ערכה לסרט (THE LINE) והום היא עושה בו שימוש כחלק מתכנית הסברה לסטודנטים בארה"ב.

מודלים של "צדק מאחה" בגרסאות שונות מושתתים על מנגנוני המעבר שחברות ומדינות בוחרות לאמץ לאחר תקופות של מלחמה ומשטרים טוטליטאריים למיניהם (אפרטהייד, דיקטטורות, וכו'…). הם למעשה מהווים את הרקע ל"וועדות האמת" ומנגנוני מעבר נוספים שהתקיימו במקומות שונים בעולם, בהן פוגעים ונפגעים נפגשו באותו חלל, על מנת לאפשר את ריפוי הקהילה ואיחוי הקשרים שנפגעו עקב מעשי הפוגעים (עינויים, היעלמויות, רציחות, אונס, ועוד).

מכאן, שלעומת הגישה האדוורסארית אשר מתעלמת מהפגיעה במרקם היחסים שנפגעו עקב המעשה הפוגעני, המודל של "צדק מאחה" דווקא נותן להם ביטוי בכך שהוא מושתת על הדברים הבאים:

1. הכרה של הפוגע במעשיו פנים מול פנים עם הנפגעים ועם הקהילה שנפגעה עקב מעשיו. 2. מוכנות של הפוגע לבצע פעולה מפצה – בין אם פיצוי סמלי ובין אם פיצוי חומרי, לא חייב להיות כספי 3. הצהרה של הפוגע כי מעשיו הפוגעניים לא יישנו בעתיד כלפי אף אחד.

ובחזרה למקרה שלי, חיפוש פשוט בגוגל הוביל אותי בקלות אל מ'. הוא הסכים להיפגש עימי בהתלהבות ובלא היסוס. מתגובתו אפשר עוד היה לטעות ולחשוב כאילו הזמנים לא השתנו ושתפיסת התנהגותו המינית הבלתי הולמת מלפני 25 שנה עדיין לא נחשבת לעבירה פלילית.

במהלך המפגש מ' לא הכחיש את שאירע, וגם דאג להוסיף פרטים שפרצו את מנגנוני ההכחשה שהנפש שלי בחרה כדי לשכוח.

באתי לפגישה עם מ' מונחית על ידי המודל של "צדק מאחה" – והתאכזבתי. למעשה המפגש לא הניב את מה שציפיתי וייחלתי שיקרה שכן לא קיבלתי מענה לצרכים שנוצרו עקב התנהגותו. יחד עם זאת, עצם המפגש עם מ', העובדה שהוא לא הכחיש את מעשיו, גם אם עדיין לא הבין מה לא היה בסדר איתם, היה שלב חשוב נוסף בהליך הריפוי שלי. חשוב כן, אך בהחלט לא מספק.

המקום אליו הגעתי עד לנקודה זו במסע שלי, מאפשר לי לשוב ולבחון את המודל של צדק מאחה ולתהות האם וכיצד הוא יכול להוות חלופה מרעננת בשיח הציבורי בישראל בנושא של פגיעה מינית.

שיח אשר מושתת על פרדיגמת הצדק המאחה נותן בידי מי שאחראיים על הטיפול בתופעה כלים חדשים ונוספים. הוא מאפשר לנו לפרוץ את הפרדיגמה הקיימת ששואלת האם הפוגע יקבל אות קלון? האם ילך לכלא? אם כן, לכמה שנים? חשובות ככל שיהיו השאלות הללו, הן לא עוסקות בהכל. המענה המלא עבור נפגעות ונפגעי אלימות מינית יתקבל רק כאשר על כף המאזניים יונחו צרכיהם האמיתיים. את זאת ניתן להשיג על ידי הכרה של הפוגע במעשיו, במוכנותו לפיצוי ובהבטחה שהמעשה שלו לא יישנה – לא כלפי הנפגע עצמו ולא כלפי אחר.

חיפוש ה"צדק" באמצעות תהליכים בהם אנחנו לא סתם "עדות" למה שהתרחש על הגוף שלנו – אלא מובילות את הדיאלוג ומנהלות משא ומתן על הצרכים שלנו מצריך הליכים של צדק ישיר – ללא תיווך של מערכות אכיפת החוק, שאינה בנויה על ידינו או בשבילנו.

חיפוש כזה ל"צדק ישיר" ללא תיווך של ההליך הפלילי מתבטא ברשתות החברתיות בעשר שנים האחרונות. שם נשים מספרות את סיפוריהן.

בשנת 2013, ביחד עם קבוצה של נפגעות / שורדות הקמנו פיילוט של בית משפט אלטרנטיבי; "טריבונל עדויות", שהיווה פלטפורמה בטוחה לנפגעות לתת עדות. בדצמבר האחרון, ביום זכויות האדם הבינלאומי, קיימנו, מרכז "אשה לאשה" והמרכז לצדק אלטרנטיבי, שימוע פומבי עממי למדינה על התנהלותה כלפי נשים חסרות מעמד קבע נפגעות אלימות.

מודלים שכאלה מאפשרים לנו להפוך את היוצרות. אנחנו מקימות את המרחב שמתאים לנו, מזמינות את נציגי המדינה לתת עדות ולהסביר לנו היכן התקציבים שנגזלו מנשים ומשירותים עבורנו, להסביר מדוע שוטרים ושופטים ממשיכים להאשים אותנו בפגיעה ומדוע נפגעות לא מקבלות פיצויים שיעזרו להן במקרים של אבדן פרנסה או עבור טיפול פסיכולוגי.

על רקע הידע והניסיון המצטבר, קבוצה של פעילות עובדות על הקמת מערך משלנו, מלמטה. מערך שיעוצב על בסיס השפה והצרכים שלנו. ובמקביל להשקעה רבת השנים של נשים וארגונים, לתת הרצאות והכשרות לא.נשי מקצוע על מנת להגביר את הרגישות שלהם למספר (הקטן מאד) של נפגעות שמגיעות להליך הפלילי. אנחנו עובדות על מערך רב-תחומי, מערכתי שיתפקד כמין "בית דין" משלנו.

משהו מהחזון שלנו ניתן לחוש במשוב של עורכת דין מייסא ארשאד לאחר ה"שימוע הפומבי עממי" שנערך בדצמבר האחרון:

"….השמעת ההעדויות של הנשים ללא התערבות "משפטית", ללא צורך להתאים אותן למערכת המשפטית אלא להביא אותן כפי שהן – זו היתה חוויה מתקנת. חוויה שמחזירה המון כוח לעובדות, לנשים, לסיפור כפי שהוא בלי התערבויות. יש בזה היפוך ביחסי הכוח, היפוך שמאפשר מערכת הוגנת. הצגת העדויות החזירה את הנשים למרכז הדיון, מבלי שהבירוקרטיה והמערכת תהרוג את התוכן. השופטות היו "נקיות"; לא מייצגות אינטרס של מערכת ולא חוששות שיערערו עליהן. הצורך להביע "נאמנות למערכת" נעלם. היתה שם רק נאמנות לצדק המופשט והטבעי. מודלים של צדק אלטרנטיבי, כמו השימוע העממי הזה, הם כלי שיכול להוות דוגמא לדרך בה ניתן לנהל דברים אחרת. השימוע הזה הציג את האופציה האחרת במעשה – ולא רק במילים. במקום לקלל את החשיכה, החלטנו לנסות לפתוח תריס וחלון ולאפשר הסתכלות על האוטופיה. להרגיש ולראות אותה מתרחשת. זה לא עוד משהו באוויר, אלא מעשה אפשרי שיכול לקרות".

Comments


bottom of page