את בית הדין הזה יפעילו נשים שנפגעו מאלימות בלי חקירות פולשניות, דרישה לעימות עם התוקף, בקשות להדגמות

בלי חקירות פולשניות, דרישה לעימות עם התוקף, בקשות להדגמות, תיקים שנגנזים מ"חוסר עניין לציבור" ועונשים מקלים – יוזמה משפטית חדשה תביא צדק מאחה בסגנון בתי דין עממיים לפגיעות בנשים

השקת בית הדין העממי לפשעים נגד נשים. הנפגעות אינן עדות פסיביות צילום: אליסיה שחף

קשה למצוא מי שיערער על כך שמערכת המשפט המקומית, כפי שהיא מתנהלת, אינה נותנת כיום מענה לנשים הנפגעות מעבירות הקשורות למין ומגדר (ואם יש מי שמערער על כך, תרשו לי לנחש מה המגדר שלו). לעולם הזה, שמורכב מחקירות פולשניות, דרישה לעימות עם התוקף, בקשות ל"הדגמת הפגיעה" באולם בית המשפט, תיקים שנגנזים מ"חוסר עניין לציבור", עונשים מקלים ופרקליט מדינה עם פסינציה לתחתוני חוטיני מנומרים, נכנס עכשיו מיזם משפטי חתרני – בית הדין העממי לפשעים נגד נשים. המיזם זכה במקום השני בתחרות לרעיונות פורצי דרך שקיימה לאחרונה "המעבדה לרעיונות 'רדיקל'" בשיתוף "הארץ". בבית הדין הזה, שהושק בשבוע שעבר, אין עסקות טיעון, אין חקירות נגדיות ואין התיישנות על שום עבירה.

אז איך זה עובד?

ג'סיקה נבו, סוציולוגית ואקטיביסטית ומיוזמות הפרויקט, מסבירה כי בית הדין העממי, הטריבונל, הוא מעין חממה או מעבדה, שמציעה מהלך של "החלפת גלגלי הצדק. כלומר, שינוי תפישת 'הצדק הגמולי' או 'הצדק המעניש', הרווחת בבתי המשפט כיום, לתפישה של 'צדק מאחה'. תפישה זו מכירה בכך שענישתו של מבצע העבירה לא בהכרח תורמת לקורבן כפי שהכרה באחריותו של הפוגע במעשיו או בקשת סליחה עשויות לתרום. לפיכך, בית הדין העממי יעמיד את הנפגעת ורצונותיה במרכז הדיון. לא המדינה ולא השופטים/ות יקבעו מהו העונש הראוי, איך יתקיימו הדיונים ומה יהיה תוכנם - אלא הנפגעת עצמה. בבית הדין יעבדו שופטות ועורכות דין פמיניסטיות שיציעו לנפגעת מגוון ערוצים להשגת הצדק, שמהם היא תוכל לבחור. למשל: מתן עדות אנונימית מוקלטת, מתן עדות חשופה מצולמת, מתן עדות באירוע פומבי של בית הדין או דיאלוג עם הפוגע במרחב בטוח".

הרעיון הוא שהשמעת העדויות של הנשים ללא צורך להתאים אותן למערכת המשפטית, אלא להביא אותן כפי שהן – היא חוויה מתקנת כשלעצמה, שמחזירה המון כוח לנשים. נבו מציינת כי "גם טווח העונשים שיציע בית הדין יהיה מגוון: במקום כליאה או עבודות שירות, הנפגעת תוכל להזמין את הפוגע לקחת אחריות על מעשיו בפורום פומבי או לדרוש ממנו להצהיר כי הם לא יישנו בעתיד. אופציה נוספת היא פעולה מפצה – כמו התנדבות בארגון חברתי, קורס בפמיניזם או תשלום ל'קרן שילומים של בית הדין העממי' שתתמוך כלכלית בנשים נפגעות. שינוי מהותי נוסף הוא שעדויות הנשים לא יעמדו למבחן ולא יתקיימו חקירות נגדיות".

יהיו שישאלו – האם זה לא בעייתי שעדות הנפגעת לא נבחנת כלל ומקבלים את דבריה כמו שהם?

"שאלה זו נובעת מתפישות הצדק הגמולי והצדק העימותי ולא צדק אלטרנטיבי - צדק מאחה,

תורת המשפט הטיפולי, צדק מעברי, שלא עסוק בבחינת ראיות או 'מעל ספק סביר'".

• מתי יהיה כאן בית משפט מיוחד לפשעי מין?

מי שנמצא במרכז התהליך שמתרחש בבית הדין, מסבירה עוד נבו, אינו הפוגע. "אנחנו לא מצפות או דורשות את שיתוף הפעולה שלו. הנפגעת או השורדת – אנחנו – במרכז התהליך, שאנחנו תופרות יחד עם הקהילה של הטריבונל".

האם הכוונה שזה יפעל במקביל למערכת המשפט הרגילה?

זו יוזמה עצמאית של נשים נפגעות. זה אינו ארגון נוסף של נשות מקצוע המוקדש 'למען' נפגעות" ג'סיקה נבו

"במקביל, כהשלמה, לפני, אחרי – על פי בחירה של כל אחת. אם בשל חוק התיישנות נמנע ממך, או שבחרת, לא לפנות להליכים משפטיים פורמליים – את יכולה להשלים את התהליך במסגרת זו".

בעוד שמתבוננת מבחוץ מנסה לפענח את המיזם החדשני בכלים הקיימים ועל פי המחשבה המקובלת, נבו מבהירה כי "אנחנו לא עמותה. לא ארגון. זו יוזמה אקטיביסטית. לצורך ההשקה ביקשנו תרומות פרטיות מבני משפחה, חברים, קולגות. דרך הפנייה של חברה בוועדת היגוי שלנו, מתמחה בפסיכולוגיה, הקהילה של מטפלים בבריאות הנפגש נרתמה והרבה מטפלים תרמו לאירוע. הכל מתקיים כאקטיביזם שלנו. אין לנו כוונה להתמסד - אנחנו רוצות כרגע להישאר GRASSROOTS - יוזמה של השטח".

היא מסבירה עוד כי "הטריבונל הוא יוזמה עצמאית של נשים נפגעות/שורדות - בעלות העניין בעצמנו

(RIGHT-HOLDERS). זו אינה יוזמה או ארגון נוסף של נשות מקצוע המוקדש 'למען' נפגעות, לתת 'להן' שירות או טיפול או לשנות חקיקה 'בשבילן'. הרבה מאוד מהפעילות בנושא של אלימות נגד נשים מתקיימת ביוזמת א/נשי מקצוע מעל הראש שלנו, של הנשים עצמן הנפגעות/שורדות".

"בהכל. הצעת החוק של רוזין ומיכאלי – אשר שולבה בהמלצות של ועדת ברלינר אך נדחתה על ידי השופטת אסתר חיות - היא הצעה לקיים מחלקות ייעודיות לטיפול בפגיעה מינית בתוך ההליכים המשפטים הפורמליים. הטריבונל, בהיותו יוזמה אזרחית קהילתי של הנפגעות עצמן, קיים מחוץ לממסד ומציע חלופה או השלמה להליכים משפטיים פורמליים.

"אפשר להסתכל על מרחבים אלטרנטיביים אחרים שהוקמו על ידי נשים, כגון מקלטים לנשים מוכות ומרכזי סיוע, בארה"ב בשנות ה-60, בארץ בשנות ה-70 – ואשר במשך הזמן הדגימו לממסד אפשרויות שונות, שבהדרגה המערכת בחרה לאמץ ולהטמיע. לפני 30 שנה, כשאני הצטרפתי למרכזי סיוע, המשטרה לא איפשרה למתנדבות ללוות את הנפגעות לחקירה בתחנת המשטרה. היום המשטרה מתעקשת שמתנדבת תהיה נוכחת. כך אותו דבר בבתי חולים ובתי משפט. פרקטיקות פמיניסטיות שהתפתחו במסגרת מקלטים לנשים מוכות ופרויקטים בתחום הבריאות ובריאות הנפש - אשר קמו מחוץ למערכת – הוטמעו בהדרגה במערכות של הרווחה והבריאות. בדומה לכך, המודל של הטריבונל מדגים בתחום של משפט וצדק חלופות - אשר אולי יוטמעו במערכת בהמשך, כגון מעמדה של הנפגעת כתובעת צדק ולא כעדה פסיבית באירוע שהתקיים בזירה של הגוף שלה, אירוע שלא שייך אליה – משהו שמתקיים בין המדינה לפוגע".

הרעיון שעליו מתבסס הטריבונל דומה לזה שמנחה את ועדות האמת והפיוס שהוקמו במקומות שונים בעולם כאלטרנטיבה למשפט הממסדי. כך למשל בארגנטינה ב-1983 ובדרום אפריקה ב-1995. בישראל אמנם התקיימו אירועים נקודתיים מהסוג הזה — בית דין עממי לנפגעי הדיור הציבורי ב-2012, ועדת האמת על הימשכות אירועי הנכבה בנגב ב-2015 ואף פיילוט ל"טריבונל עדויות - נשים מדברות תקיפה מינית" ב-2013 — אך עדיין לא קמה מסגרת חלופית קבועה לצדק אלטרנטיבי, כפי שמבקש לעשות בית הדין העממי. בכמה מדינות בעולם כבר נרשמה הצלחה בתחום זה עם הקמת בתי משפט מיוחדים לעבירות מין דווקא על ידי הממסד, מציינת נבו. אלה פועלים כחלק ממגוון השירותים המשפטיים הממסדיים בדומה לבתי דין ייעודיים לעבודה ולמשפחה בישראל. כיום ישנם בתי משפט מיוחדים לדיון בעבירות מין בדרום אפריקה, ניו-יורק, הודו וניו-זילנד.

האם אנחנו עומדות בפני שינוי מהותי ביחס של מערכת המשפט לנפגעות ונפגעים ובסיכוי שלהן לזכות לצדק? ככל שהמיזם הזה הוא צעד קטנטן בדרך הארוכה מאוד לשינוי, נראה שהוא בהחלט מצביע לכיוון נכון.